שינויים

[[קובץ:המודל הרציונלי אופקי.png|מרכז|לא ממוסגר|771x771 פיקסלים]]

'''אי הנוחות במצב הקיים / במה שעלול להתפתח ללא מעורבות'''

<div class="example-block">

====צ'ק ליסט לאפיון תופעה בלתי רצויה:====

</div>

'''המנוף לשינוי / המפתח להפחתת התופעה'''

<div class="example-block">

====צ'ק ליסט להגדרת בעיה====

</div>

'''אפשרויות לצמצום התב"ר במרחב הגדרת הבעיה'''

<div class="example-block">

====צ'ק ליסט הגדרת חלופות====

</div>

'''הגדרת קריטריונים להשוואת בין החלופות בדגש על צמצום התב"ר'''

<div class="example-block">

====צ'ק ליסט לעיצוב הקריטריונים====

</div>

ביסוס החלופה הנבחרת בראי רווחת הציבור

<div class="example-block">

====צ'ק ליסט בחירת חלופה מועדפת====

</div>

<br />

מה נחשב תופעה בלתי רצויה? כיצד נבין כי בתחום אחריותנו מתקיימת כזו? כאשר מדובר בנושא המצוי בשיח ציבורי ניתן להסתמך על העיסוק הציבורי, לסוגיו השונים, להבנת הבעיה. אבל רבות מהסוגיות הציבוריות אינן מצויות בדיון ציבורי ער אף שהשפעתן על האינטרס הציבורי רחבה. בהנתן שמשרדי הממשלה עסוקים בסוגיות רבות, הם עלולים לפספס תופעות בלתי רצויות רבות, או לבחור להתמקד באלו שהדיון הציבורי סביבן מעלה אותן לסדר היום, ולא בהכרח באלה החשובות ביותר. בהסתמך על המודל של [[מסגרת קינפין]], אנו סוברים כי אין תחליף להבניה של מה שמכונה במודל [[גישוש בעולם סבוך|גישוש]] (probe) כתהליך מתמשך שבו אנשי הממשל מצויים ב[[חיכוך]] מגוון מול היבטים בתחומי אחריותם כדי להרחיב את מגוון התופעות אליו הם חשופים, ולאפשר להם לתעדף את הסוגיות בהם יבחרו להתמקד והתזמון הנכון לכך.

<blockquote>לא נוכל לפתור את הבעיות שלנו באותה צורת חשיבה בה השתמשנו כאשר יצרנו אותן (אלברט איינשטיין)</blockquote>המודל מבדיל במידה רבה של צדק בין הזיהוי הראשוני של התופעה הלא רצויה לבין ההגדרה בפועל של הבעיה איתה אנו מבקשים להתמודד. הבחנה זו קשורה בכך שהחיווי הראשוני של הבעיה והניתוח שלה מציגים לא פעם היבטים נבדלים. אולם ההבנות של הפסיכולוגיה הקוגניטיבית מהעשורים האחרונים מלמדות שההבחנה הזו לא מספיקה. אנחנו נוטים להגדיר את הבעיה לפי מה שמוכר לנו, באופן שפוגע עמוקות בהמשך התהליך. כדי להיות מסוגלים לחשוף את הנחות היסוד בהן אנו עושים שימוש, אנו צריכים כלים קוגניטיביים ל[[מסגור מחדש]] (reframing). הכלי של [[גנאולוגיה|חקירה גנואולוגית]], לצד כלים של ביקורת מושגית מספקות סיוע לתהליך זה באופן שמגדיל את הסיכוי שלנו להגדיר את הבעיה לא רק במונחי הפתרון שאנו כבר מכירים.

{{דוגמא|תוכן=מערכות החינוך בעולם עוסקות בשנים האחרונות בתופעה בלתי רצויה של מעורבות הורים בעשייה החינוכית. המסגור הראשוני של הסוגיה נוגע לרוב בכך שהמעורבות הגוברת של הורים בפעילות בתי הספר פוגעת בתפקוד בתי הספר. ניסוח זה הוביל להצעת חלופות ממרחב הידוק הנהלים על מעורבות ההורים או בבניה של מנגנוני ניהול קונפליקט. רק באמצעות ניתוח גנאולוגי של מערכת היחסים בין ההורים ובתי הספר מובן כי אנו ניצבים בפני שינוי עומק משמעותי, המייצר הבדל בין מערכת חינוך מהעידן התעשייתי לבין חינוך בעידן פוסט-תעשייתי. מובן שבמצב החדש יש בו יתרונות ואתגרים, והגדרת הבעיה צריכה להשתנות לשאלה כיצד ניתן למצות את הפוטנציאל של המעורבות ההורים מבלי לפגוע בתפקוד בתי הספר.|כותרת=מעורבות הורים בעשייה החינוכית בבתי הספר}}

גם מרחב החלופות שלנו לרוב מאוד מצומצם. אנו מכירים אופני התערבות מסויימים שנקטנו בהם בעבר, ומתקשים מאוד לייצר חלופות חדשות לגמרי. לא פעם החלופות מתוארות כ״חלופה מצומצמת״, ״חלופה מורחבת״ ו״חלופת ביניים״ (שהיא כמובן החלופה הרצויה). אנחנו נדרשים לפעול בשלב זה בחשיבה ״גילויית״, שנשענת על תהליכים קוגניטיביים שונים מאלו הנוגעים להגדרת הבעיה (שהם יותר אנליטיים).

כאשר אנו מבינים כי קיימת חלופה חדשה אנו לא פעם מבינים מחדש גם את הבעיה. למשל - אם אנו עוסקים בבעיה של תפקוד לא יעיל של שירות ממשלתי, אנו עשויים להגדיר את הבעיה כ״חוסר [[יעילות]]״ ולקדם תהליכים בתחום הניהול והתהליכים. אולם מרגע שמתגבשת חלופה המציע מענה המבוסס על טכנולוגיה המחליפה את השירות המדובר, יתכן והבעיה תוגדר כ״היעדר דיגיטציה״. הגדרה זו תכווין אותנו למרחב חלופות חדש ומדוייק יותר לפתרון הבעיה.

כאשר אנו פועלים במבנה לינארי הקריטריונים נובעים לרוב מהגדרת הבעיה. אולם רוב הסוגיות הממשלתיות משפיעות אלו על אלו, ולו בהיבטי התקציב. שאלת היסוד, על כן, בבחירת הקריטריונים לבחירה היא מידת ההשפעה של החלופות. מידה זו אינה אחת: לכל חלופה יש השפעה ישירה, רצויה, ועלולה להיות לה השפעה עקיפה ולעתים בלתי רצויה. לכן, חלק משמעותי מהצבת הקריטריונים חייבת לנבוע מהתהליך האנליטי של בירור החלופות. אנו נדרשים לדון במציאות שבה החלופה תקודם ובאופן שבו המערכות יגיבו לחלופה זו.

{{דוגמא|תוכן=מדינת ישראל מקדמת חלופת מדיניות לחיזוק כח הקניה של זוגות צעירים בתחום הדיור באמצעות רפורמת מע״מ 0. השאלה היא האם חלופה זו לא תוביל לתיקון שוק שיוביל לעליה נוספת במחירי הדיור.|כותרת=רפורמת ״מע״מ אפס״}}

תהליך בחירת החלופה הנכונה מוצג במודל הרציונלי בצורתו הבסיסית כקצה של משפך, כך שאם התקיימו תהליכים נכונים בשלבים הקודמים קבלת ההחלטה צריכה להיות פשוטה למדי. בפועל, שלב קבלת ההחלטה הוא המורכב מכל השלבים הקודמים ולא פעם הוא פורם אותם לאחור ומוביל את [[המערכת]] לתהליך מחודש. אגפים לתכנון מדיניות במגזר הציבורי מכירים היטב את התופעה של תכניות שהושקעה בהם חשיבה רבה ולא צלחו את הדיון עם הדרג הפוליטי או עם משרדים מקבילים שמצויים בתחום אחריות חופף.

שלב בחירת החלופה - וככל שהסוגיה מורכבות יותר מבחינה מבנית או פוליטית - מחייב תהליך בפני עצמו. במסגרתו מקבלי ההחלטות ושחקני הווטו נדרשים לעבור לפחות חלק מהתהליך של המודל הרציונלי בעצמם, גם אם באופן מזורז. כדי שזה יקרה אנו צריכים להיות גמישים מספיק כדי להיות מסוגלים להכניס את המשוב שלהם לתוך החלופות, כך שהם ינכסו את המענה כשלהם. נדבך זה אינו רק פוליטי. מי שמצויים בתפקידי קבלת החלטות לרוב מביאים ניסיון רב מאוד לסוגיה, גם אם הם מתקשים להציף ולהציג אותו. הניסיון הזה נדרש בייחוד בהיבטים של הנעת הפתרון בפועל. גילום ההערות וההבנות שלהם בשלב המענה חיוני כדי להפוך את הפתרון ליישים, אפקטיבי ורלוונטי.

<br />