מרחב ההכחשה

פרדיגמה חדשה לניהול וייעוץ אסטרטגי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מרחב ההכחשה הוא שלב בהתגבשות פער הרלוונטיות המתבטא בהכחשה ארגונית של המציאות והצורך להשתנות. כאשר ארגון פוגש צורך חריף בהסתגלות או איום על המערכות הבסיסיות והנחות היסוד שלו, הוא עשוי להכנס לתוך מרחב ההכחשה. ההכחשה היא אוסף של מנגנונים שונים של המנעות מעבודה: האשמת שעיר לעזאזל ופתרונות נקודתיים וטכניים שהם בבחינת עוד מאותו הדבר והתייעלויות מקומיות.

הסימנים של מרחב ההכחשה

ההכחשה - השלב הבעייתי ביותר בהתפתחות פערי רלוונטיות והפתעות בסיסיות

ההכחשה אמנם מובילה להדחקה של הבעיות המהותיות הדוחקות, אך השהייה המתמשכת במרחב ההכחשה מחוללת תסמינים רבים ברמות שונות במערכת:

  • אבדן אמון בין האנשים למערכת - אנשים חשים כי הקרקע נשמטת תחת רגליהם וכי הפער בין הרובד המוצהר של המערכת לבין המציאות שהם חווים נהיה בלתי ניתן לנשיאה. מאחר שאין מערכת תפיסתית שמסבירה את התחושה הזו, היא לא מובנת, ומקבלת ביטוי בצורת מתחים פנימיים בארגון ומשברי מוטיבציה.
  • ייצור מוגבר של פתרונות מקומיים שלא מחוללים שינוי - המערכת שחשה שהיא בבעיה שמה את יהבה בפתרונות טכניים, דוגמת טכנולוגיות חדשות, התייעלות וקיצוצים רוחביים, הדחת בעלי תפקיד.
  • אדישות - התחושה של חוסר הרלוונטיות קשה מנשוא, ומחוללת מצד אחד 'סימום' ומצד שני אבדן טעם במעשה הארגוני והתנתקות ממנו.
  • כעסים על גורמים לא רלוונטיים - הכעס שנאגר לאור בעיות העומק, יוצא שלא מול הגורמים הרלוונטיים (מול כפופים, מול משפחות וכיוב').
  • התחפרות בתוך המוצהר - המערכת מחפרת על הבושה שבחוסר האפקטיביות שלה, מתוך גאווה חיצונית בנכסים הקיימים והנראים שלה.

הגורם שמצוי בהכחשה לא מודע לסימנים אלו. רק גורם המצוי מספיק בחוץ יכול להמשיג את הסימנים ולהעניק להם משמעות ביחס לבעיה ההסגלותית שבמרכז.

  • האשמה ומציאת שעיר לעזאזל' - הצורך לברוח מהאחריות הקולקטיבית למצב מנותב למציאת האשמים לכאורה במצב, ולטקס היטהרות מתוך השלכתם.
  • תזזיתיות - עוד ועוד פרוייקטים ללא מערכה מארגנת, וללא רתימה נרחבת, מאפשרים למערכת ולעובדיה לברוח מהכאב שבמצב לתוך מצב של עשיה ללא תכלית. מצב זה ניכר בתנועה בין יוזמות שונות ללא מיצוי של אף יוזמה וללא המשכיות ופיתוח הצלחה.
  • ביורוקרטיזציה ופורמליזציה של תהליכים - העדר פידבקים חיוביים מצד המציאות מוביל להתכנסות לתוך כללים ונהלים שרירותיים.

היציאה ממרחב ההכחשה

לא נוכל לפתור בעיות באמצעות אותה צורת חשיבה שהשתמשנו בה כשיצרנו אותן.

— אלברט איינשטיין

כאשר מצב פנימי אינו נעשה מודע הוא מופיע כגורל

— קארל יונג

היציאה ממרחב ההכחשה הינה קשה ולרוב תלויית 'הבלחה' שמקורותיה בלתי ניתנים לחיזוי וליצירה באופן מלאכותי. אף על פי כן, נטיית ההסתגלות הנטועה בנפש האנושית ובסביבת הפעולה תמצא לבסוף החלופה, לא פעם במחירים כבדים. הקושי נובע מכך שכל האופן שבו אנו חושבים על העולם מחולל את אי הרלוונטיות שלנו, ואין לנו יכולת לפרוץ את האופק הזה. בשל כך, וכדי להגדיל את הסיכויים לפריצת מרחב ההכחשה יש לפעול במספר מישורים במקביל:

  • פרובלמטיזציה והמשגת הבעייה - אי ההתכחשות לכך שקיימת בעיה - גם אם בשלב הראשון היא מוצגת כבעיה טכנית - מקרב את היכולת לעמוד מול הבעיה כבלתי פתורה ולהתחיל את הלמידה.
  • הרחבת מרחב ההתמרה התפיסתי - ככל שנרחיב את מרחב השיח האנושי ומרחב הרעיונות שאנו נמצאים בו, נוכל לסגל אלטרנטיבות לחשיבה הקיימת. כך, למשל, הפריצה הגדולה של אלברט איינשטיין מיוחסת לתהליך הלמידה שהנהיג תחת השם אקדמיה אולימפיה בה נלמדו תחומי ידע שלא היה להם שום ייחוס לפיזיקה אך היוו לבסוף תשתית לתורת היחסות (להרחבה ראה התייחסות נרחבת בערך חדשנות).
  • פיתוח מרחב התנסות מואץ - יצירה של מרחב התנסות כדי לקדם אפשרויות פעולה חדשות, מעשיר את מרחב ההבנה, ומפתח בפועל אפשרויות פעולה אחרות בדרך של ניסוי וטעיה.

כל ההיבטים ההלו, המהווים בראיית דואלוג את המעבדה הדואלוגית (חיבור של למידה ועשיה) מאפשרים את רגע ההכרה, ואת תחילתה של למידה בסיסית.

דוגמא:

המערכת הישראלית לאחר מלחמת יום הכיפורים מלחמת יום הכיפורים היתה שבר משמעותי בחברה הישראלית. תחושת השבר הובילה להקמת ועדת אגרנט שמצאה את האשם המרכזי בראשי המערכת הצבאית, ובייחוד בגורמי אמ"ן שכשלו בהתרעה. בכך, התחפרה המערכת הישראלית במרחב ההכחשה לפיו הבעיות מצויות בתפקוד של אישים מסויימים, ובך שלא ניתנה התרעה מספקת, ולא בשאלות היסוד שהמלחמה העלתה ביחס לישראל. היטיב לנתח היבט זה אל"מ (מיל') יעקב חסדאי שגם סייע לעבודת הוועדה:

מלחמת יום הכיפורים הייתה זעזוע לממסד הפוליטי של מדינת ישראל. מתוך המלחמה קמו תנועות המחאה, ונולדה מגמה רחבה בחברה הישראלית, שתובעת שינוי יסודי בדפוסים הפוליטיים והחברתיים של חיינו. מגמה זו מאיימת על עמדותיו והשפעתו של הממסד של מדינת ישראל.

כנגד מגמה זו מתגייס הממסד הפוליטי על כל אגפיו, ואחת הדרכים שהוא נוקט בהן היא לשכנע את הציבור ששום "דבר נורא לא קרה". אמנם, היו כמה תקלות בגלל ההפתעה, אבל האשמים נענשו, הלקחים נלמדו, ואפשר להמשיך בעסקים כרגיל, ואפילו להיות מרוצים מן "הניצחון הגדול"... לטיפוח מיתוס זה נרתמו בלי משים גם אחרים, אשר מתוך עצם הרצון להבין את סיבת ההפתעה, שבלי ספק הייתה חשובה, הפנו את תשומת הלב הציבורית לשאלה זו כגורם ראשי בקביעת תוצאות המלחמה.

מנקודת ראות זו אפשר להסביר, מדוע עושים מפקדים בכירים לשעבר מאמץ כה רב להפיץ את המיתוס של ה"הפתעה", ומדוע שותפת ההנהגה המדינית מזה שבע שנים, בלי הבדל מי בשלטון, בניסיון לתת פירוש כזה למלחמת יום הכיפורים.

– אל"מ (מיל') יעקב חסדאי ‏[1]

המערכת הנאצית בשלבי המלחמה האחרונים

שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת:
טיל ה-V2 הגרמני - טכנולוגיה במקום הסתגלות

העיסוק האינטנסיבי של ראשי מערכת המלחמה הנאצית בשלבי המלחמה האחרונים במציאת נשק ההכרעה הולידה אינספור פיתוחים טכנולוגיים (בתחום התעופה, הטילאות, ובתחומים רבים ואחרים) אך סייעה לראשי המפלגה והצבא להמנע מהתמודדות עם המשמעויות של ההתמוטטות הממשמשת של גרמניה הנאצית. החשיבה שפתרון נקודתי עשוי להכריע את הכף לכיוון אחר היא ביטוי מושלם להתחפרות במרחב ההכחשה.



לקריאה נוספת

הערות שוליים

  1. אל"מ (מיל') יעקב חסדאי, מלחמת יום הכיפורים: הפתעה? ניצחון?, מערכות 275 (אוגוסט 1980)