ההגות הפוסט מודרנית
ההגות הפוסט-מודרנית מהווה תשתית תפיסתית משמעותית בהבנה של מבני כח, פערי תפיסה ובהתמודדות עם מערכות מורכבות.
רקע
רוב ההוגים המכונים פוסט-מודרניים, נמנו על הזרם הפילוסופי שכונה פוסט-סטרוקטורליזם, וצמח באירופה במחצית השניה של המאה ה-20. בין הוגים אלו ניתן למנות את מישל פוקו, ז'ק דרידה, ליוטאר, זי'ל דלז ופליקס גואטרי, אלתוסר, בודריאר, ריצ'רד רורטי ואחרים. עבודתם של אלו הושפעה עמוקות משני מקורות:
- הסטרוקטורליזם, כזרם פרשני שמקורו בבלשנות, ועבר פיתוח משמעותי בהקשר האנתרופולוגי על ידי האנתרופולוג קלוד לוי-שטראוס. הגישה הסטרוקטורליסטית מתארת את השפה ואת החברה כמבנים קשיחים המשכפלים את עצמם באופן אוניברסאלי.
- הפילוסופיה הגרמנית, כפי שעוצבה על ידי הזרם הפנומנולוגי והאקזיסטנציאליסטי, ובייחוד על ידי מרטין היידגר, ובאופן היונק את מקורותיו מעבודותיהם של ניטשה ואחרים. גישה זו, חקרה את ההכרה האנושית (המקורות הקנטיאנייים של הפילוסופיה הגרמנית), ואת הקשר בינה לבין ההוויה החומרית של האדם (היסודות הרומנטיים בפילוסופיה הגרמנית). הפיתוחים המאוחרים של רעיונות אלו, כפי שהתבטאו בעבודת אסכולת פרנקפורט היוו אף הם כר פורה להתפתחות הזרם הפוסט-סטרוקטורליסטי.
ברמה ההיסטורית, ברקע לעבודתם של ההוגים האמורים, מצויה מלחמת העולם השנייה ומוראותיה באירופה. ההבנה כי האידאולוגיות הגדולות - הנאציזם כמו גם הקומוניזם, הובילו לזוועות שטרם נראו כדוגמתן, ניצבת בתשתית הניסיון הביקורתי של חבורה זו.
מרטין היידגר
אדמונד הורסל
פרידריך ניטשה
קרל מרקס
דה-סוסייר
.jpg)
עיקרי הגישה
למרות שהביטוי פוסט-מודרניזם נטבע מאוחר למדי[1], הרי שהרעיון שהוגים רבים עוסקים בו הוא הביקורת של הנאורות והמודרניזם. ביקורת זו, מבקשת לטעון כי השינוי שחוללה התקופה המודרנית מכיל בחובו עוולות ומשגים רבים. במידה רבה, ביקורת זו מפנה את הביקורת המודרנית כלפי התקופה הפרה-מודרנית, כלפי הנאורות עצמה. הביקורת הפוסט מודרנית מושתתת על שתי מתודולוגיות עיקריות:
- הגנאולוגיה - חקירה שיטתית של האופן שבו התהליכים היהסטוריים הובילו לייצירת את המובן מאיליו הקיים בהווה. מי שקידם את הגישה הזו בייחוד הוא הפילוסוף וההיסטוריון הצרפתי מישל פוקו, אשר חקר בין השאר את התפתחות מושג השיגעון בתקופה המודרנית, את התפתחות תרבות החוק והענישה במערב, את תולדות המיניות וכן את עיצוב מושג הסובייקט המודרני.
- ביקורת השיח - ההבנה של מנגנוני הכח והמשטור הקיימים בשפה ובשיח החברתי, והאופן שבו הם מיושמים, משוכפלים ופועלים בשירות ההגמוניה. בעיקרי גישה זו ניתן לראות את עבודתו של ז'ק דרידה על הכתב, והשפה לצד עבודותיו של פוקו על סדר השיח. המהלך המזוהה ביותר עם ביקורת השיח, היא רעיון הדקונסטרוקציה, המבקש לפרק ולשטוח את מבנה הכח כפי שהוא מתקיים בטקסט.
מנגנונים אלו פועלים תחת מספר הנחות ייסוד שהובילו למחלוקות עמוקות ביחס להגות הפוסט-מודרנית. בין אלו ניתן למנות את ההנחה כי המשמעות (ועמה האמת, המדע וכיוב') הם הבנייה אנושית, וכי מתקיים קשר ישיר בין חלוקת ההון בחברה לבין מנגנוני השיח שהיא יוצרת.[2]
יישום הגישה בעבודה הארגונית
| ” | ארגונים נחשבים כמזוהים מאוד עם חשיבה מודרניסטית ועם מסמניה, שביסודה ערכים של רציונליות, חדשנות, חתירה לתוצאות ואפקטיביות... מורגן מכנה זאת מטפורה מכניסטית, כי ביסודה לקיחת המכונה ... ושימוש בה כאנלוגיה לפעולה האנושית. | “ |
— ישראל כ"ץ, ארגונים בעולם פוסטמודרני, עמ' 17. | ||
המרחב הארגוני הוא במידה רבה פאר היצירה של התקופה המודרנית, ובמובנים רבים גם השריד האיתן שלה בעידן הפוסט מודרני. בשל כך, רבים סוברים כי ההגות הפוסט-מודרנית איננה יכולה לסייע בעבודה הארגונית-מערכתית - או שהיא מורכבת מידי, או שהנחות המוצא שלה אינן רלוונטיות במרחבים אלו.
אנו סוברים, לעומת זאת, כי הכלים התפיסתיים שנוצרו בקרב ההוגים הפוסט מודרניים מספרים יכולות קריטיות לפעולה בארגונים בעת הנוכחית, ובייחוד ביחס להיבטים הבאים:
חשיפת מנגנוני כח
ארגונים הם מערכת המסדירה את הכח כדי להשיג מטרות משותפות, או מדוייק יותר את מטרותיהם של בעלי השליטה בארגון. הארגון עושה זאת אגב נרמול השימוש בכח והפיכתו לטבעי ומובן מאיליו. בתהליך החשיפה של מנגנוני הכח בארגון (מנגנונים שתמיד מופעלים זה כנגד זה, מלמעלה למטה ומלמטה למעלה) יש סכנה לסדר הקיים, אך גם הזדמנות לחריגה חיובית. הובלת שינוי ארגוני משמעותי בארגון מחייבת להבין את חלוקת הכח ואת האופן שבו ניתן להוביל שינוי במסגרתה.
פריצת המובן מאיליו
ארגונים נוטים לייצר הבנה משותפת קשיחה המסייעת להם מאוד בשגרה, אך לאורך זמן פוגעת בגמישות וביכולת ההסתגלות שלהם. ההזדמנות הגלומה בגישה הפוסט מודרנית קשורה ביכולת לבקר את התפיסה הקיימת ממקורותיה בעבר (הגנאולוגיה) כמו גם משמעויותיה בהווה (הדה-קונסטרוקציה). על ידי כך, ניתן להתחיל ו'לחרוג' ממבנה הידע הקיים, המארגן את המובן מאיליו:
|
עלינו להימצא בָּסְפָר. הביקורת היא ניתוח הגבולות ומחשבה עליהם. אבל אם השאלה הקנטיאנית ביקשה לדעת מהם הגבולות שההכרה חייברת לוותר על חריגה מהם, נראה לי שהשאלה הביקורתית, היום, צריכה להיהפך לשאלה חיובית: בתוך מה שניתן כאוניברסלי, הכרחי, מחייב - מה חלקו של הייחודי, המקרי... מדובר בסיכומו של דבר בהפיכת הביקורת המתנהלת בדרך של הגבלה הכרחית לביקורת מעשית הלובשת צורה של חריגה אפשרית. |
||
| – מישל פוקו, הנאורות מהי, 1984. | ||
הכורח בהבניית המשמעות
האדם הפוסט-מודרני הוא זה אשר מודע לכך שהמשמעות היא יציר האדם, ועל כן עליו לפעול ליצירתה של משמעות מפרה על מנת לסייע לקבוצה שלו לפעול באופן רלוונטי. הנחות המוצא הפוסט מודרניות מאפשרות לנו לנוע אל עבר היצירה הזו, שנדרשת לפני אתגרים מערכתיים ואסטרטגיים וליצור את מבנה הידע הנדרש.
בהקשרים אלה, אינטליגנציית ה-Reframing מייצגת גישה שאפשר לתארה כפוסט-פוסט-מודרניזם או כ-Re-Constructivism. גישה זאת יוצאת מתוך הכרה שאנחנו חייבים להפעיל את אותם כישורים קוגניטיביים המאפשרים לנו - כחברות, כארגונים וכבני אדם בחיי היום-יום שלנו - לקיים מודעות מתמדת למודלים המנטליים שלנו ולהיותם Frames; לבצע תהליכי Deframing של Framings שאיבדו את הרלוונטיות הפֵירושית (interpretative) שלהם, אך בה בעת לדעת כיצד להשלים תהליך זה על-ידי Reframing חדש. העלאת המודעות לאינטליגנציית הReframing- חותרת אם כן לרה-קונסטרוקטיביזם - מתן תשובה לצורך הגובר של האדם לפרש את עצמו ואת סביבתו כתהליך מתמיד, לנוכח ההתמודדות היום-יומיות שלו עם המציאות המשתנה ומתוך מציאות זאת. ככזה, תהליך הReframing- אינו תהליך של אמנציפציה תפיסתית בלבד, אלא גם תהליך חדש של נטילת אחריות אנושית. אולם, כפי שכבר רמזתי, הסיבות הישירות לצורך באינטליגנציית Reframing קשורות בצרכים ארציים של שרידות ויכולת התמודדות אישית, קבוצתית וארגונית.
לקריאה נוספת
- ישראל כ"ץ, ארגונים בעולם פוסט מודרני, רסלינג, 2013.
- יותם הכהן, פוקו והנאורות - התבוננות מחודשת
הערות שוליים
יש שותפים רבים לכתיבה במאגר הידע. מאמר זה נכתב ברובו על ידי יותם הכהן. ניתן לצטט אותו באופן הבא:
- יותם הכהן, ההגות הפוסט מודרנית, מאגר הידע של דואלוג, 2015.
הטקסטים במאגר הידע מוגשים תחת רישיון CC-BY 4.0 וניתן לעשות בהם שימוש חופשי כל עוד ניתן קרדיט וקישור למקור.
- ↑ נהוג ליחסו לפילוסוף ז'אן פרנסואה ליוטאר, בספרו המצב הפוסט-מודרני
- ↑ הנחות אלו מגיעות לכדי קיצון בשיח אודות סימולקרות, כפי שפותח על ידי בודריאר.