בעיה סוררת (Wicked Problem)

בעיה סוררת (מאנגלית: wicked problem, לעתים מתורגמת גם כבעיה נבזית או כבעיה ממזרית) הוא תיאור לבעיה שהנסיונות לפתור אותה לאורך זמן אינם מצליחים ואף מולידים בעיות חדשות. מערכות מורכבות נוטות לייצר בעיות מסוג זה, ולכן ההתמודדות איתן מחייבת חשיבה מערכתית שיטתית וכן התנסות בהתערבויות ממוקדות תוך בחינה מתמדת של השלכות ההתערבות.

התופעה של בעיות סוררות נובעת הן מהאופי הדינמי והחמקמק של מערכות סבוכות וכן מהקושי שלנו כפרטים וכחברה להבין ולהגיע להסכמה על מהות הבעיות ועל המענים שיש לגבש עבורן. השילוב בין ההיבטים בין שני ההיבטים הללו (הדינמיות החברתית והעמימות הקוגניטיבית) הופך את הבעיות הסוררות לכאלו שיש למגבשי האסטרטגיה קושי רב בהתמודדות עימן. על פי רוב הקושי הזה מתורגם להתעלמות מליבת הבעיה.

מה מרושע בבעיות סוררות?

הביטוי בעיה סוררת, או במקורו - wicked problem, לא נועד לטעון שיש כוונת מכוון מרושעת מאחורי האתגר, אלא שהבעיה דינמית, הפכפכה, ומורכבת יותר מהניסיונות השיטתיים להתמודדות איתה. לאור האמור, התרגום של הבעיה כ״סוררת״ מדוייק יותר מהתרגום של כ״נבזית״ - היא חומקת מהנסיונות לאלף ולמשטר אותה. החמקמקות של הבעיה נובעת משני הבטים שיפורטו באופן מעמיק יותר להלן: בפן הקוגניטיבי, הבעיה עצמה קשה להגדרה; בהיבט הממשי, המציאות מגיבה לפתרונות שלנו באופן שהופך אותם ללא רלוונטיים.

כיצד נזהה בעיות סוררות

אחד האתגרים בתחומי הניהול האסטרטגי הוא לעצור ולבחון מחדש את הנתיב כאשר ההתקדמות אינה נערכת כמצופה. אנו נזהה בעיות סוררות בנתיב כאשר נראה אחד או מספר מתוך הרכיבים הבאים בתחומי הפעילות שלנו:

• השקעה של משאבים רבים ללא שינוי משמעותי בתוצאות המושגות
• מאמץ עיקש לטפל בתוצאות הלא רצויות של המהלכים הקודמים שלנו
• מחלוקת מתמשכת ביחס לשאלה האם מה שאנו מתמודדים איתו הוא בכלל בגדר בעיה
• מחלוקת מתמשכת ביחס לשאלה מה שורש הבעיה ומה הם הסימפטומים שלה
• מחלוקת מתמשכת ביחס לשאלה מה המענה הנדרש לבעיה
• הבנה שהכלים שאנו עושים בהם שימוש אינם תואמים את הייחודיות של האתגר ולרוב הועתקו מבעיה דומה שאינה זהה כלל

הופעת המרכיבים הללו מחייבת אותנו להפעיל סט כלים שונה לגמרי על הסוגייה שיאפשר לנו להתמודד עם הבעיה באופן המותאם לה.

ההיסטוריה של המושג

המושג צמח בעולמות המדיניות הציבורית אולם כיום נוכח במרחבים נוספים בתוכם התחומים של מנהל עסקים, כלכלה, אקולוגיה ועוד. הרעיון של בעיות סוררות הופיע לראשונה בכתיבה של צ׳ארלס ווסט צ׳רצ׳מן, חוקר מערכות ופילוסוף אמריקאי, בסוף שנות ה-60 במאמר הנושא את השם Wicked Problems ומתייחס לסמינר שנערך על ידי צמד החוקרים הורסט ריטל ומלווין (מל) וובר. האחרונים העמיקו את ההבחנה במאמר עוקב העוסק בבעייתיות שבהפעלה של כלים מעולם התכנון, ההנדסה והמדע המדוייק על אתגרים ציבוריים. תקציר המאמר שלהם מסכם את עיקרי טענותיהם:

החיפוש אחר בסיס מדעי להתמודדות עם בעיות מתחומי המדיניות הציבורית נועד לכשלון בשל הטבע של הבעיות הללו. מדובר בעיות ״סוררות״ ואילו המדע התפתח כדי להתמודד עם בעיות ״מאולפות״ (tame). למעשה, לא ניתן להגדיר ולתאר באופן תחום בעיות מדיניות. יתרה מכך, בחברה פלורליסטית אין שום היבט שהוא בגדר טוב משותף שאין אודותיו עוררין; אין הגדרה אובייקטיבית של זכויות; מהלכי מדיניות אשר נועדה לספק מענה לבעיות חברתיות אינם יכולים להיות בגדר נכון או לא נכון; ואין משמעות לדיבור בדבר ״פתרון אופטימלי״ לבעיות אלו... גרוע מכך - אין בנמצא פתרונות במובן של תשובות החלטיות.

הכותבים מתארים מספר תופעות שהחיבור בניהן מוביל להופעה של תופעת הבעיות הסוררות בעולמות המדיניות הציבורית. המרכזיות שבהן נוגעות בשינוי בוג האתגרים העומדים לפתחו של השירות הציבורי, לשינוי אופי השיח בחברות המערביות ולהשתנות הדינמיקות החברתיות.

סוף עידן הבעיות הפשוטות

במאמר מתואר כיצד הבעיות הפשוטות, ה״מאולפות״, שהיו לחם חוקם של משרתי הציבור בעולם המפותח במהלך המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 נפתרו ברובן. בין אלו ניתן לתאר את ההקמה של רשת דרכים בין כל נקודות היישוב, חיבור תשתיות חשמל ומים, הקמת בתי חולים, בתי ספר וכן הלאה. כל אלו הם בגדר בעיות שהן ברורות בפני עצמם ושיש להן פתרון ברור וידוע, ומשרתי הציבור פעלו כדי לספק להן מענה. מרגע שרוב הבעיות האלו נפתרו, מעצבי המדיניות ביקשו לנוע לבעיות הבאות, אבל בעיות אלו הן מסדר גודל אחר לגמרי (בעיות סוררות), כך שלא ניתן להבין בפשטות מה מהות הבעיה ומה הוא הפתרון הנדרש לבעיה.

דוגמה: ההבדל בין חיבור מסילות הרכבת ופרוייקט המטרו בישראל

בניגוד לאתגר של הקמת מערכת מסילות ברזל בסוף המאה ה-19 שהוא אמנם מאוד מורכב אך התכלית והמהות שלו ברורים לגמרי, האתגר של הקמת מערכת מטרו באיזור המרכז בישראל אינה עוסקת (רק) בטיב המסילות או באיכות המסילה, אלא בעיקר ביכולת שלה לספק מענה לאתגרי התעבורה הסבוכים באיזור גוש דן. במובן הזה, מתחברים היבטים של מגמות כלכליות, מגמות טכנולוגיות (כמו למשל כניסת רכבים אוטונומיים בשנים הקרובות), מגמות בתחום העיור, טרנדים תרבותיים ועוד. לכן, היעדים של הרכבת הקלה מצויים בהגדרה בסבך של ניגודים. האם להעצים את המרכז? האם לקדם איזורי תעסוקה חלופיים? ברור לנו ששאלות אלו מצויות במחלוקת ערכים ומקצועית וכן בשל אוסף המורכבויות נוצרת אי וודאות רבה לגבי האפקט שייווצר בפועל.

חברות מערביות הן פלורליסטיות באופן שמקשה על קביעת יעדים

תכנון מחייב קביעת יעדים. אולם קביעת היעדים, כלומר קביעת מהות הבעיות והמצב הרצוי באלו, וכן קביעת התעדוף מצויה תמיד במחלוקת שנוגעת להיבטים של אינטרסים, עמדות וערכים, וכן תפיסות ואידאולוגיות מנוגדות. ככל שהשיח הופך להיות משתף יותר, ככל שמיעוטים בעולם המערבי הופכים משמעותיים יותר, ככל שגובר הרצון בשקיפות של העשיה במגזר הציבורי הקושי לייצר יעדים מוסכמים גובר.

דוגמה: ריבוי היעדים במערכת החינוך בישראל

מערכת החינוך בישראל מצוייה בסבך של תפיסות מנוגדות - תפיסות המבקשות לקדם זהות ישראלית או זהות יהודית, גישות הומניסטיות המבקשות לקדם את הלומד כאדם, גישות חברתיות הרואות בחינוך מנגנון לסגירת פערים חברתיים, גישות כלכליות המבקשות לקדם את התרומה של בוגר המערכת בשוק התעסוקה, מערכות ערכים אזרחיות הרואות את תפקידו של הבוגר בתרומה לחברה ולמדינה, וכן בשירות הצבאי שלו. אלו רק חלק ממערכות הערכים שחלקן מנוגדות וחלקן סותרות במיצוי המשאבים. לאורך השנים משרד החינוך הגדיר את כל הגישות שלמעלה כיעדים למימוש, באופן שבפועל הקשה על הקידום של כל אחת מהגישות המתוארות.

המציאות החברתית המודרנית היא סבוכה ודינמית

המורכבות של החברה המודרנית, שבה כמעט כל הרכיבים שלובים אלו באלו (למשל - חינוך קשור לתעסוקת הורים בהווה וליכולת ההשתכרות של התלמידים בעתיד) הופכת את ההשפעה של מהלך שיושם לכזו שיש לה השלכות משנה על מגוון נושאים וקבוצות שאין דרך לצפות מלכתחילה. התלות ההדדית הזו נובעת מהשותפות בכלכלה מקומית וגלובאלית, מהתחרות בשוק התעסוקה, מהעומס על התשתיות, מהמאבק על המשאבים המוגבלים, וכן הלאה.

דוגמה: עליית הפשיעה בחברה הערבית בישראל בשל הצלחת המלחמה בפשע המאורגן

המהלך המערכתי שהובילה משטרת ישראל בעשור הראשון של המאה ה-21 למיגור הפשע המאורגן בישראל הצליח מאוד בהתמודדות עם ארגוני הפשע בחברה היהודית אך הוביל לעליית הפשיעה המאורגנת בחברה הערבית. הפשיעה בחברה הערבית פועלת באופן שמקשה על המשטרה להפעיל את הכלים הקיימים, והפער בתחומי המיקוד, התרבות והכלים מקשה מאוד על מציאת מענה לאתגרים החדשים.‏

עשר הסיבות לפי וובר וריטל להופעת בעיות סוררות באתגרים ציבוריים

המאמר טוען כי תחום המדיניות הציבורית מבקש להתבסס על מקצוענות אובייקטיבית, על כלים מדעיים והנדסיים, אולם כושל מאחר וסוג האתגרים שהוא מתמודד איתם אינם מאותו הסוג שמדע והנדסה נועדו להתמודד איתם. ברקע לכך 10 סיבות מרכזיות המאפיינות בעיות סוררות:

1. לא ניתן לייצר הגדרה פורמלית ומוסכמת של מהות הבעיה (ההגדרה של בעיות נבזיות היא בעצמה בעיה נבזית) - בניגוד לבעיות שהמדע וההנדסה מיטיב להתמודד עימן, שהן בעיות שיש אודותיהן הגדרה פורמלית מוסכמת וכן מידע המבהיר את אופי הבעיה, בעיות סוררות הן כאלו שההגדרה של הבעיה והמידע אודותיה שלובים אלו באלו. כלומר, הגדרת הבעיה היא זו שבתורה תוביל לאיסוף המידע ולא להפך. מאחר והבעיה הסוררת היא למעשה הפער בין המצב הקיים לבין המצב הרצוי (הפתרון) פירמול של הבעיה יחייב לחולל את כל הפתרונות האפשריים (מה שכמובן לא ניתן לעשות).
2. אין נקודת עצירה - בניגוד לבעיות ״מאולפות״ בהן ברור מתי הבעיה נפתרה, בעיות סוררות הן מתמשכות ואין שום רגע שניתן להגדיר אותו כמצב עצירה מוחלט. למשל, אם הבעיה שלנו היא לדאוג לאספקת מים לשכונה, מרגע שתשתית המים עובדת הגענו לנקודת עצירה. לעומת זאת, לא יכולה להיות שום נקודת עצירה למול האתגרים של צמצום הפשיעה.
3. הפתרונות לבעיות סוררות אינם מהסוג של ״נכון/לא נכון״ אלא במונחים של טוב או רע - בעוד שבעיות מאולפות נשמעות לביטוי נכון/לא נכון (בהיבט המדעי) או עובד/לא עובד (במובן ההנדסי), בעיות סוררות נוגעות בהיבטים ערכיים עמוקים של החיים המשותפים שלנו, ולכן הן מתבטאות במונחים של טוב או רע או בהיבטים של ״יותר טוב״ או ״גרוע יותר״.
4. אין מדד מיידי וגם לא מדד סופי לבחינת הפתרונות המוצעים - בעיות מדעיות או הנדסיות מצויות תחת שיפוט ושליטה מלאה של של קבוצה מצומצת של מעורבים אשר מסוגלים לייצר שיפוט בהיר, מוסכם ובזמן רלוונטי לפתרון המוצע. לעומת זאת, מענים לבעיות סוררות מייצרים אדוות של השלכות משנה כך שמוערבים יותר ויותר מושפעים. הדינמיקה הזו לא מאפשר לייצר מדד ברור לשיפוט הפתרון מאשר ואין גבול להשפעות המשנה של ההתערבות הנבחנת.
5. כל פתרון הוא בגדר "פעולה חד-פעמית"; מאחר שלא קיימת הזדמנות ללמוד בדרך של ניסוי וטעייה, כל מהלך הוא בעל השפעה מכרעת - למעשה בעולם של בעיות סוררות אין תנאי מעבדה המאפשרים לאתחל את תנאי הניסוי. כל פעולה שהוצאנו לפועל מייצרת השפעות שלא ניתן לגלגל לאחור, ואין מרחב שבו ניתן להתנסות ללא סיכונים. בשל כך לא ניתן להגיע לביסוס של פתרונות מוכחים לבעיות.
6. אין בנמצא סט סגור של פתרונות אפשריים, וכן לא סט של פעולות שמותר לשלב בתכנית - במציאות מאולפת יש לרוב מספר סגור של מהלכים אפשריים. במשחק שחמט, למשל, יש מספר רב של מהלכים אפשריים אך מדובר בסך סופי. לעומת זאת, בהתמודדות עם בעיות סוררות קיים פוטנציאל אינסופי של פתרונות אפשריים, ו״כל דבר הולך״. ריטל וובר מדגימים את התופעה בעזרת דיון בהתמודדות עם פשיעה - ניתן לטעון שיש שיטור יתר, או שיטור מופחת, שיש צורך ביותר חינוך או ברשויות רווחה אפקטיביות יותר - ולא ניתן לסתור אף אחת מן האפשרויות האלו.
7. כל בעייה היא במהותה ייחודית - למרות שיש היבטים דומים בין בעיות, יש תמיד היבטים עמוקים המבחינים בין מופעים של בעיות דומות באופן שלא מאפשר לקיים היסק מפתרון של אתגר אחד על משנהו.
8. ניתן להציג כל בעיה כסימפטום של בעיה אחרת - ניתן להפשיט או להכליל כל בעיה ולהציג אותה כסימפטום של בעיה עמוקה יותר. במובן זה, ברור שלא נרצה להתמודד עם הסמפטום אלא עם בעיות היסוד. אלא שמציאות זו מקשה מאוד על מציאת הקשר בין הבעיה במופעים המיידיים שלה, למענה בו יש לנקוט.
9. ניתן להסביר את הקיום של פער בין הרצוי והמצוי במספר רב של דרכים. הבחירה בתיאור מסויים מכריעה גם את טבע המענה לבעיה - מאחר ומהות הבעיה היא הפער בין הרצוי למצוי, אופן התיאור של הבעיה גוזר על המענה שנבקש להחיל עליה. מאחר וניתן להסביר את הפער במספר רב של דרכים, תמיד יעמדו אפשרויות רבות מדי למענה הנדרש.
10. למתכנן אין את הרשות לטעות - בניגוד למדען או למהנדס, ההתנסות של המתכנן הציבורי משפיעה באופן ישיר על המושג הבחינה שלנו. כלומר, התצפית האסטרונומית אינה משפיעה על מהלך הכוכבים, אבל הבחינה של כלי מדיניות מסויים כבר משפיעה באופן ישיר על המציאות ובאופן שלא ניתן להשיב בחזרה. בשל כך, הציבור לא מרשה למתכנן מרחב אמיתי של ניסוי וטעיה, באותו אופן שהוא קיים אצל אנשי המדע.
    

דוגמה: האתגר בהתמודדות עם עוני בעולם המפותח

התמודדות עם עוני היא סוגיה המעסיקה את מדינות הרווחה כבר למעלה ממאה, ללא פתרון ראוי. הסיבות לעוני מצויות במחלוקת (האם מדובר באתגר חינוכי, תעסוקתי, או אולי תרבותי ואפילו בריאותי?). גם המענים שסופקו לאורך השנים אינם מספקים בפועל פתרון לבעיה שממשיכה להיות אקוטית במדינות רבות בעולם. רבים מהמהלכים שמדינות ניסו להוביל למיגור העוני הובילו לתוצאות הפוכות לגמרי מאלו שאליהן התכוון המתכנן.

בעיות סופר-סוררות

בשנים האחרונות מספר חוקרים טענו שיש להוסיף קטגוריה נוספת - בעיות סופר-סוררות (super-wicked problems). החוקרים לוין, קאשור, ברנסטין ואאולד טענו החל מ-2007 כי בעיות מהסוג של משבר האקלים מורכבות עוד יותר למענה מאלו איתן התמודדו וובר וריטל במאמרם. ההבדל נעוץ בהיבטים הבאים:

• הזמן הולך ואוזל - מדובר בסוגיות שהיעדר הטיפול בהן מייצר החמרה דרסטית של המצב במהלך השנים
• אין סמכות מרכזית - הסוגיות מצויות בזירה בינלאומית בה לאף גורם אין סמכות או אחריות להתמודדות עם הבעיה
• מי שמבקשים להתמודד עם הבעיה הם גם אלו היוצרים אותה - הממשלות והכלכלות שהן הגורמים שיכולים להתמודד עם האתגר הם גם אלו שנהנים כיום מן התהליכים שמחוללים את הבעיות.
• המדיניות הננקטת בהווה מפחיתה באופן לא רציונלי מחשיבות העתיד - מתווי המדיניות בהם נוקטים מקבלי ההחלטות מוסטים על ידי שיקולים לטווח המיידי באופן שמתעלם מהטווח הבינוני והארוך הנראים כבר לעין.

מדוע בעיות מסוג זה נוכחות בעיקר באתגרי מדיניות ציבורית?

בעיות סוררות קשורות בתופעה של מערכות מורכבות מסתגלות (complex adaptive systems) אולם הן מקבלות משנה חשיבות בעולמות של העשייה הציבורית. כאשר בוחנים את אתגרי הניהול במגזר הציבורי לעומת אלו של המגזר הפרטי וכן במערכות הבטחוניות ניתן לראות שתנאי המוצא הציבוריים הופכים את הבעיות לסוררות יותר:

• בעלי העניין - לכל סוגיה ציבורית יש בעלי עניין רבים מאוד, הן מקרב המשרדים והרשויות שאוחזים בתחומי אחרית חופפים, והן מקרב הציבור. הנוכחות של כל אלו מקשה מאוד על קביעה של יעדים ברורים המשקפים תיעדוף של נושא אחד על פני משנהו. בעולמות העסקיים לעומת זאת, בעלי המניות מועטים (בחברות פרטיות) או שהם פועלים באמצעות נציגות דירקטוריון מצומצמת (בחברות ציבוריות). מצב זה מאפשר לקבוע יעדים המשקפים תיעדוף ברור. באותו אופן, בעולמות הביטחוניים שרשרת הפיקוד ברורה וסגורה, ואמנם בעלי העניין רבים אולם ההשפעה שלהם על קבלת ההחלטות עקיפה מאוד. אחת הסיבות לכך שמפקדים אינם נתפסים כ״משרתי ציבור״ באותו מובן שלאורו פקידים נבחנים קשורה בכך שהם לא פועלים ישירות על בעלי העניין שלהם (הציבור) אלא מגינים עליו מגורם אחר. במצב זה, לציבור יש לגיטימציה פחותה להתערב ביעדים ובתפיסות של הפיקוד הצבאי.
• שקיפות - ערך השקיפות תופס בעשרות השנים האחרונות חשיבות הולכת וגוברת ביחס לעשייה בסקטור הממשלתי. השקיפות נתפסת כמסייעת לצמצום שחיתויות והטיות וכן לשיפור המקצועיות של הגופים הנבחנים, אולם היא מקשה מאוד על יצירת מיקוד יעדים ברור שתמיד כרוך בטרייד-אוף בין אינטרסים ומוטבים. הקושי מתקיים לא רק בשלב הצבת היעדים, אלא אפילו ביכולת לנהל אודותיהם דיון מעמיק. בעולמות הבטחוניים והעסקיים בהם ערך השקיפות מוגבל בכלים חוקיים של סודיות היכולת לנהל דיון ולקבוע יעדים נסתרת מעין הציבור באופן שמקל מאוד על יצירת מיקוד אפקטיבי.
• אחריות רב-ממדית - האחריות של הממשלה היא על כלל תחומי החיים במדינה. בשל כך, היא מתקשה מאוד לנסח מדיניות חדשה הכוללת שיפור של תחום חיים אחד הבא באופן ישיר על חשבון של תחום אחר (למשל בהסטת תקציבים משמעותית מעולמות הרווחה לחינוך או להיפך). לעומת זאת, בעולמות העסקיים האחריות של החברה נוגעת רק למוצריה, ולשירותים שהיא מספקת, והבחירה לתעדף מוצרים רווחיים יותר היא חלק אינהרנטי מהניהול של החברה. בעולמות הביטחוניים, האחריות על הבטחון הקשורה באופן ישיר לחיי אדם מאפשרת לרוב לדון בבעיה הבטחונית מבלי לשקול לעומק את ההשלכות על תחומים אחרים.
• היעדר מדד הצלחה מוסכם - בעוד שבתחומים העסקיים מדד הצלחה ברור מאוד (שורת הרווח), ובתחומים הביטחוניים הוא נוטה להיות לרוב בהיר גם כן (הבטחת שלום האזרחים, שימור אינטרסים מוגדרים והוא גם נגזר מפעולות ברורות של הצד השני) ברוב הסוגיות הציבוריות אין מדד הצלחה מוסכם. למעשה, בשל ריבוי בעלי העניין והאחריות הרב ממדית כמעט ולא ניתן לקבוע מדד הצלחה כזה.
• גבולות המערכת - בעוד שגבולות המערכת העסקית או הבטחונית נוטים להיות מובנים למדי (גבולות המערכת העסקית מוגדרים למשל במודל 5 הכוחות) הגבולות של האתגר הציבורי עמומים ונוטים להתרחב כל העת. למשל, אם אנו מתחילים מסוגיה בעולמות הרווחה אנחנו מהר מאוד יכולים להגיע לסוגיות משנה קשורות מעולמות הכלכלה, התעסוקה, ואפילו למגמות בתחומי הכלכלה והגיאופוליטיקה העולמית. מצב זה תורם הן לקושי להבין ולהגדיר את הבעיות והן ליכולת להתמודד איתן מבלי לייצר זעזועי משנה באיזורים אחרים.
• מהות האתגר - פעולה במערכות סבוכות ומסתגלות - ההיבט המשמעותי ביותר הוא המציאות הסבוכה של העשייה הציבורית. מאחר וכמעט כל הסוגיות הציבוריות שלובות אלו באלו, ומאחר והמערכת האזרחית מגיבה ומשתנה לאור ההתערבות הממשלתית, בהגדרה תהיינה תופעות לווי בלתי צפויות לפעילות הממשלתית. היבט זה מתקיים גם בעולמות העסקיים והבטחוניים (השוק מגיב, המתחרים והיריבים מייצרים הפתעות וכן הלאה) אולם היכולת להתמקד בתחום אחד (כנגזרת מההיבטים האמורים לעיל) מהווה בלם זעזועים משמעותי.

מה נוכל לעשות בהתמודדות עם בעיות סוררות?

כפי שתואר לעיל, התופעה של בעיות סוררות נובעת מהקושי להבין ולהגדיר את המציאות ומהדינמיות של המציאות ביחס למענים המוצעים. מענה אפקטיבי יחייב להתמודד עם שני ההיבטים הללו באופן שיטתי. להלן נתאר באופן תמציתי עשרה היבטים המסייעים לפיתוח מענה רלוונטי במציאות המתוארת.

שלוש גישות בסיסיות להתמודדות עם אתגר ההסכמה

אתגר ההסכמה על המצב הרצוי, מהות הבעיה והצעדים הנובעים מהיעדים נמצא בלב הבעיה הסוררת. במבט מבני, יש שלוש דרכים בסיסיות להתמודדות עם אתגר ההסכמה:

• גישה סמכותנית - כאשר קבוצה קטנה של אנשים מחזיקה בסמכות להגדיר את הבעיה ולהחליט, המורכבות של הגדרת הבעיה הופכת לפשוטה יותר. כמובן שגישה זו נתקלת לא פעם באתגרים בתחום הלגיטימציה שחותרים תחת הסמכות הפורמלית. בנוסף, לגישה הסמכותנית יש נטיה משמעותית לגשת ליישום פתרונות טכניים לבעיה הסוררת שמתגלים בדיעבד כבלתי אפקטיביים.
• גישה תחרותית - ניתן ״להפריט״ את הבעיה לפיתוח מענה על ידי גורמים מתחרים. במקום שבו השוק החופשי יכול לספק מענה יש ערך רב לגישה הזו, שעוקפת את אתגר ההסכמה על ידי פיצול בין הגופים, שלכל אחד מהם לגיטימציה לקבוע את המטרות שלו. מנגד, היכולת של הגישה התחרותית להתמודד עם אתגרים שאין בהם שוק, או שהם מורכבים מאוד ולא ניתן לפתח עבורם מענה תחרותי, היא מוגבלת למדי.
• גישה שיתופית - גישה שיתופית תבקש להניע תהליך תשתיתי של גיבוש הסכמות בין שחקנים שונים, כדי להגדיר יחד את הבעיה ואת המענה עבורה. גישה זו מצריכה השקעת זמן ומשאבים בתהליך השיתוף ונוטה להיות אפקטיבית באיזורים שבהם המחלוקות העקרוניות וניגודי האינטרסים יחסים מוגבלים. כאשר זה לא המצב הגישה השיתופית עלולה להחמיר את המצב.

יש לשים לב שאף אחת מהגישות הללו לא מתמודדת באופן ישיר עם עם המורכבות והדינמיות של המציאות עצמה. לאור המגבלות הללו ננסה להציג מספר עקרונות להבנה ולהנעת פתרונות מערכתיים לבעיות סוררות.

היבטים שיסייעו לנו להבין טוב יותר

#1 יצירת מפת מערכת מתעדכנת

החשיבה התוצאתית ההנדסית (כמו זו המגולמת במודל הלוגי) מנסה לבחון כיצד כל הפעולות שלנו יובילו להשפעה ממוקדת וברורה והיא מקשה עלינו להבין את השפעות המשנה וכן את המשתנים המתערבים שיובילו לשיבוש הפעילות שלנו. מפה של השחקנים, האינטרסים, המתחים והזיקות יסייע לנו לנתח יותר טוב את גבולות המערכת הממשיים באופן שיקל עלינו להעריך את פוטנציאל ההשפעה הממשי. המפה הזו נדרשת להתעדכן באופן תדיר כדי להמשיך ולתאר לאורך זמן את השינוי.

#2 בניית תשתית בטוחה לחשיבה

הקושי לייצר בהירות בהבנת המציאות, בניתוח הסיבתיות ובקביעת היעדים מחייב יצירה של מרחב אינטימי בטוח לחשיבה אסטרטגית. המרחב הזה צריך להיות מבוסס על אמון באופן שיאפשר שיח ביקורתי, מפרספקטיבות שונות ויאפשר לקבוע יעדים מוסכמים, גם אם אלו עלולים להיות ברי-מחלוקת מחוץ למרחב הבטוח.

#3 התמקדות בסיבות השורש ולא בסימפטומים

הניהול ההנדסי מתמקד בהיבטים הגלויים של התופעות ובסיבתיות הישירה שיוצרת אותן. בעיות סוררות נובעות משאלות עומק מערכתיות שללא התמקדות בהן ימשיכו לצוף שוב ושוב. המרחב של סיבות העמוק מצוי תמיד במחלוקת עמוקה יותר מאשר דיון בהיבטים העובדתיים, אך לאורך זמן מיקוד בהיבטים אלו חיוני כדי להניע שינוי משמעותי. חלק משמעותי בהיבט זה הוא המנעות משיפוט רק על ידי מדדים כמותיים. האחרונים מתייחסים רק למה שידענו ביציאה לדרך ועל כן עלולים להפריע לנו להבין את השינוי שנוצר בשל ההתערבות.

היבטים שיסייעו לנו לפעול טוב יותר

#4 מחיפוש אחר פתרון להתוויית מענה

ההישגים בעולמות המדע וההנדסה מובילים אותנו לחשיבה במונחים של פתרונות. אבל לבעיות סוררות, בהגדרה, אין פתרונות. המעבר לחשיבה במושגים של מענה מסייעת לנו להבין שיש להניע פעולות למול האתגר אך בפעולות אלו לא יהיה כדי לפתור את את האתגר אלא ליישב אותו לזמן מה (resolution, not solution) או לאפשר את הפעולה הבאה.

#5 ניסוי וטעיה במעגלי משוב קצרים

אנחנו לא פעם מנסחים מענה שנראה רלוונטי ומבוסס אך זה מייצר תוצאות השונות מאלו שציפינו להם. הדרך היחידה שלנו להבין את המערכת שבה אנו ולדעת כיצד להשפיע עליה היא באמצעות גישוש והתנסות המלווים בבחינה ביקורתית ממושכת של השינוי והשפעות המשנה הנגזרות ממנו. ההתנסות מייצרת חיכוך עם מוקדי הבעיה המשתנה באופן שתורם הן לפיתוח כלי ההתערבות הבאים והן להעמקת החשיבה המערכתית.

#6 מחוייבות להתמודדות לאורך זמן (צפו לתגובה)

בעיות סוררות מחייבות מחוייבות לטווח ארוך של המערכות. אין שום פתרון, תכנית או מהלך שהאפקט שלו תמידי, וכדי להיות מסוגלים לייצר שינוי עומק, יש הכרח ללוות את הבעיה הסוררות לאורך התקופות השונות של ההתהוות והשינוי של הבעיה עצמה. חלק מהמחוייבות הזו היא המוכנות לצפות לתגובה בלתי צפויה או אף בלתי רצוייה למהלכים הננקטים, ולהתאים את המהלכים שלנו בהתאם.

#7 התמודדות עם בעיות סוררות מחייבות מנהיגות, לא רק מקצוענות

מקצועיות יכולה לבנות גשרים יציבים על נהרות אך לא להניע את הזרימה בכיוון ההפוך. לכן הגישה הנדרשת מחייבת מנהיגות יומיומית שתהיה מוכנה להתמודד עם האתגרים במעלה הדרך, לבחון מחדש את הכיוון כאשר הוא הופך עמום או לא רלוונטי, ולרתום את השותפים להיות חלק מהשינוי.

#8 מהלכים מערכתיים משולבים

מאחר והאתגר של בעיות סוררות פרוש על פני גורמים רבים, יש ערך רב להנעת תהליכים משולבים עם שחקנים רלוונטיים בעלי נקודות מבט שונות על הסוגיה. מהלכים משולבים הם יקרים ומורכבים מאוד להנעה, אך כאשר מניעים אותם ממקום של רתימה משמעותית הם מאפשרים הובלה של שינויי עומק.

#9 מוכנות לוותר ולשנות נתיב כשצריך

בעיות סוררות הן בטבען מפתיעות. מי שמנהלים את המהלכים להשפעה מערכתית חייבים להיות מוכנים לוותר או לשנות כיוון כאשר אנו רואים שהמאמצים אינם נושאים פרי או שהם מרעים את המצב.

#10 סיכום: בעיות סוררות מחייבות מנהיגות סוררת

בעיות סוררות לא נשמעות לניהול מקצועני אשר נוטה להיות חד גוני, ממוקד מטרה מצומצמת. ככזה, הוא מתקשה לעמוד על השתנות מאפייני הבעיה, ולייצר את השינוי הנדרש בתוכניות ובכלים הננקטים. לכן, התמודדות עם בעיות סוררות מחייבות מערכות סוררות (wicked) שינסו להתמודד איתן למשך שנים באופן גמיש, מתחכך, ואפקטיבי.

מנהיגות הסתגלותית להתמודדות עם בעיות סוררות

גישת המנהיגות ההסתגלותית נוצרה כדי להתמודד עם אתגרים הסתגלותיים, שבהגדרתם דומים מאוד לבעיות סוררות, ומובחנים מאתגרים טכניים (שהגדרתם דומה למה שמכונה אצל וובר וריטל ״בעיות מאולפות״). האתגר ההסתגלותי הוא זה שאין לו הגדרה ברורה, והפתרונות הישנים, והמבוססים אינם רלוונטיים עבורו. כמעט בהגדרה, אלו בעיות המערבות סיעות ושחקנים מגוונים, ומחייבות הנעת פעולה משולבת שאינה יכולה להתבסס על מקצוענות או על סמכות בלבד. הגישה פיתחה מגוון כלים ומושגים שמטרתם לסייע להובלת שינוי מול בעיות מהסוג הנדון.

להעמקה ראו: פורטל:מנהיגות ושינוי

לקריאה נוספת

• אתגר הסתגלותי ומנהיגות הסתגלותית
• VUCA
• הפרק ״How the Wicked World Was Made״ מתוך ספרו של דיוויד אפשטיין Range.
• המאמר המקורי בו מוצג הרעיון: Rittel, H.W.J., Webber, M.M. Dilemmas in a general theory of planning. Policy Sciences 4, 155–169 (1973).
• האם הממשלה מסוגלת להתמודד עם הבעיות שהיא עצמה בראה? רשומה באתר הפורום לאסטרטגיה ממשלתית

הערות שוליים

יש שותפים רבים לכתיבה במאגר הידע. מאמר זה נכתב ברובו על ידי יותם הכהן. ניתן לצטט אותו באופן הבא:

יותם הכהן, בעיה סוררת (Wicked Problem), מאגר הידע של דואלוג, 2021.

הטקסטים במאגר הידע מוגשים תחת רישיון CC-BY 4.0 וניתן לעשות בהם שימוש חופשי כל עוד ניתן קרדיט וקישור למקור.