שינויים

החשיבה הארגונית הקלאסית מתבוננת על החזון כעל תמונת מציאות רצויה אשר נדרשת לארגון כדי לדעת הארגון הולך(מה שמכונה "כוכב צפון"). סוג החשיבה הזה רלוונטי כאשר מתמודדים עם שאלות מהעולם ה[[פשוט]], אך הוא כושל למול בעיות [[סבוך|סבוכות]] בהן רכיב ה[[התהוות]] מצוטט נמצא במרכז. מול בעיות מן הסוג הזה ארגונים מתקשים לנסח חזון בעל משמעות ("להיות הארגון המוביל ב..." לא נותן באמת כיוון) וגם אם זה מנוסח הוא הופך לפלקט על הקיר ולא ממלא את יעודו. דווקא במרחבי [[אי-וודאות]] חשיבותו של החזון עולה, אבל של חזון מן הסוג השני, הלא לינארי. חזון זה לא נובע מתמונת מציאות ברורה, אלא מהצהרת כוונות ממשמעותית ביחס למציאות המשתנה. כאשר המציאות הופכת [[כאוס|סבוכה ואף כאוטית]], לא נותר לארגון אלא להאמין בכחו לפעול ולהניע את המהלכים וכאן החזון קריטי להצלחה.  מבט מחודשזה, בהמשך למודל ל[[ניהול האפקט המערכתי]], יבחן את החזון לא כתמונת מציאות שהארגון מחוייב להשגתה בצורה שבה נהגתה, אלא כברית ממושכת עם המציאות לקידום עניין מסויים. לכן החזון אינו רק מראה אלא גם חוזה. במובן זה, החזון הוא תנאי הכרחי לפיתוח תהליך משמעותי ומתמשך עם המציאות כהצהרת כוונות למולה, ועל כן הוא לא משמש רק פנימה אלא גם החוצה.  ברמה הפנימית, תכלית החזון היא לא רק תכנו אלא ההזדמנות שהוא מכיל לקידום שיח חזוני בארגון . [[חשיבה אסטרטגית|בהמשך לביקורתו של מינצברג על תכנון אסטרטגי שמעקר את החשיבה האסטרטגית]] ניתן לטעון כי מהות החזון היא לא בכך שהוא נוסח ואף לא בתהליך הניסוח שלו (שהוא אירוע שכדאי לנצלו לטובת רתימת הארגון) אלא בכך שהוא נוכח גם כשלא מזכירים את החזון. הנוכחות הזו נעוצה בשאלה האם בארגון קיימת חשיבה מעבר ל[[אופק]] וכיצד ניתן להמשיך ולפתח חשיבה זו.